חלקנו עוד זוכרים איך זה לצאת בימי שמש נעימים החוצה, לפגוש חברים "מהשכונה" ולשחק ביחד משחקים שנראה כאילו נכחדו מהעולם כמו 5 אבנים, 3 מקלות, קלאס וגומי. ימים תמימים שכאלה בהם הטלוויזיה אומנם כבר מזמן לא הייתה בשחור לבן אבל גם לא הרבה יותר מזה. שידורי הכבלים (תבל מישהו?) רק החלו ולאט לאט צצו תוכניות כמו גינת ההפתעות, צער גידול בנות וששטוס ("לחו"ל עם כל הכיתה"…).
מוכר לכם? סימן שאתם בני 30 פלוס ושנולדתם אי שם בשנות ה-80 ולכן אתם בין האחרונים שזכו להנות מילדות קצת אחרת – תמימה יותר, אנלוגית משהו. ואם ניקח את זה לאקסטרים ונניח שגם באותם ימים הייתם נחשבים לחנונים (או לפלפים), זה הסתכם ככל הנראה במומחיות ב"דייב", או "דיאבלו" לכל היותר.
באותם ימים הפסקת הפרסומות בטלוויזיה הייתה קצרה משמעותית מההפסקות הארוכות מדי והתכופות מדי המופיעות כיום ואם נהיה כנים, לא סבלנו מהפרסומות באותה תקופה כמו שאנו מוטרדים מהן כיום. הסוד כנראה היה בפשטות ובענייניות. אף אחד לא ניסה לעבוד עלינו, לא ניסו למכור לנו משהו במסווה של משהו אחר, פרסומת לתפוזינה הייתה לתפו-תפו-תפו-זינה (הכי תפוז בעיר!) ואם היה לכם חשק לא רגיל, זה היה לסיידר הגליל וידעתם למה (כי לפעמים מצב הרוח מבקש פתאום תפוח… דה!). על חופשה משפחתית בליסבון פעמיים בשנה או טיסות לדובאי (!!!) היינו יכולים רק לחלום.
מותגי הביגוד הפופולאריים היו בנטון, פלפל והמון המון חברות בוטיק קטנות ושיקיות והצבעים היו חיים ממש, גם במציאות ולא רק על המסך. כן כן… היו ימים!
מתקדמים בחיים
והנה הזמן טס לו, בין אם נהננו תוך כדי וגם אם לא, והטכנולוגיה הביאה עמה עולם שונה בתכלית בו בין פרסומת לפרסומת יש הפסקת קצרה של תוכנית טלוויזיה, בדרך כלל ריאליטי עם רמת אמינות השואפת לאפס, וגם מי שמסרב להכנע לקדמה ואפילו לא מחזיק במכשיר הזה שמשדר תמונות צבעוניות בבית, לא יצליח להתחמק משלטי חוצות ענקיים בנתיבי אלייון, במלאנתאלפים מסכים בטיימסקוור או בפרסומות הקופצות מכל חלון בדפדפן האינטרנט.
זה נראה לכאורה לא מזיק, יש שיגידו "סך הכל פרסומת, מה יש?" – אבל זה לא סך הכל וזאת גם לא "רק" פרסומת. מדובר בכדור שלג מסוכן שמתגלגל במהירות עצומה ומכתיב לנו את שגרת חיינו, הנורמות לתוכן אנו גדלים ובהן אנו מגדלים את ילדנו התמימים, מציב לנו מראה מעוותת של דימוי גוף "נורמטיבי" ולא נגזים אם נשער כי מאחורי כל ה"רק פרסומות" האלה מסתתרת סטטיסטיקה עגומה של הפרעות אכילה, דיכאון וגם אובדנות לא עלינו.
אנו גדלים לעולם בו המסרים המוצגים לנו אינם אותנטיים, בלשון המעטה. פרסומת לבושם מוצגת באופן מעורפל למדי למראה של אישה המשאירה אחריה שובל בגדיה המינימליסטיים וכמוהה שלל פרסומות המחפיצות נשים (וגם גברים, אם כי במידה מעטה הרבה יותר) ומאדירות דימוי גוף אנורקטי ולא פרופוריונאלי. מה הפלא שגדל פה דור שחושב שמידותיה של בובת ברבי הוא משהו נורמטיבי וכל גרם שומן מעורר בו תחושת בעתה של ממש?
בד בבד, אותו דור הוא גם יצירתי להפליא, חד כתער ונמצא במרדף מתמיד אחר פריצת גבולות והגשתם חלומות שנמצאים אי שם גבוה בשמים, הרבה יותר גבוה ממה שאנחנו חלמנו עליו כשהיינו באותו גיל ובואו, זה לא היה כזה מזמן – אותו דור הוא גם הרעיונאי מאחורי פרסומות חדשות וכאלה שעוד עתידות להגיע, ואם חזון הרזון והשיגעון מושרש בו מינקות, מה הפלא שנראה כי פנינו מועדות לעבר עתיד לוט בערפל?
למרבה השמחה, לצד פריצות הגבולות והרעיונות החדשניים, נשמעים גם קולות שפויים ששמים לעצמם כמטרה העצמה באשר היא – א-מגדרית, חוצת עדות וגילאים, בה כל אדם הוא יפה באשר הוא אדם וכל מידה מתקבלת בחיבוק (בהסכמה, כן?). לא מדובר במשהו חדש חלילה, אלא חזרה איטית אך בלתי מתפשרת לדימויי הגוף הישנים – בימים בהם בשר על העצמות לא היה סיבה לבושה ומה שנחשב היום למידות גדולות, היה לגמרי בטווח הנורמה.
חברות אופנה גדולות ונחשבות החלו להפנים את הקולות החדשים-ישנים הנשמעים למרחקים ומפיצים מעט אור בתוך האפלה הנוראית הזאת ואפילו במקומות נחשבים כמו שבוע האופנה במלונות במילאנו שהופכים למסלולי דוגמנות לשבע ימים, או בתצוגות בינלאומיות ובמגזינים הנחשבים ביותר במדינות אופנתיות כמו ספרד, כבר מופיעות דוגמניות ודוגמנים במידות "אמיתיות", שהן למעשה – המידות כולן.
ושלא תבינו לא נכון, אנחנו חלילה לא מעודדים השמנה, או רזון – קיצוניות איננה בריאה בשום תחום. אלא רק אומרים שבשורה התחתונה שמירה על אורח חיים בריא ומאוזן אשר כולל תזונה מסודרת ומטיבה, ספורט במינון הדרגתי ונכון וגם פעילות חברתית (שלא פחות חשובה לנפש וגם לגוף, במיוחד בתקופת הקורונה) מניבים תוצאות בטווח רחב של מידות והן כולן יפות וטובות כל עוד מי שנושא אותן עוטה על עצמו חיוך, שהוא הלבוש היפה ביותר שאדם יכול לרכוש לעצמו… אז כמה כיף שהוא חינם אין כסף!
ועוד מילה לסיום
אי אפשר לדעת היכן אתם פוגשים אדם ולכן אפילו הערה תמימה שבעיניכם היא המחמאה האולטימטיבית כמו "איך רזית!" או "סופסוף יש קצת בשר על העצמות!" יכולות להיות הרות אסון עבור השומע שלעתים כלל לא התכוון, ניסה בכל כוחו שלא, סובל ממצב בריאותי כלשהו וכו' וכו'
הרבה "לא". אז מה כן אפשר להגיד? וובכן, אם מדגדג לכם בקצה הלשון ואתם חייבים להביא את זה לידי ביטוי, תוכלו להסתפק במחמאה כללית כמו "את/ה נראה/ת מעולה!". אבל אם לא ממש דחוף לכם להיות ישירים ויש לכם זמן להקדיש מעט יותר מחשבה וזהירות, תוכלו לחשוב על מחמאה אישית, כזאת מלב אל לב, שאיננה קשורה במראה הפיזי. למשל "את/ה נרא/ה קורן/שמח/מאושר" או אפילו סתם לדבר, אתם יודעים, כמו פעם, בימים שהיינו נפגשים בחוץ כדי לשחק 5 אבנים.
מי יודע? אולי נלמד להכיר זה את זה גם מבלי להשתמש באימוג'ים והרמות אגודל. פשוט ככה וככה פשוט. אתם נראים מעולה!
